צלצול השכמה

כשהטלפון הנייד שלי מצלצל בשעת בוקר מוקדמת – זה לא דבר שבשגרה אצלי.

ובאותו בוקר , בשעה 07.30 , כשהטלפון צלצל , רצתי אליו ועניתי בבהילות.

מעבר לקו שמעתי קול גברי ומחוספס:

-"בוקר טוב , סליחה על השעה. אני מדבר עם דני?"

ניסיתי להעלות במוחי ולהיזכר של מי הקול ומאיפה אני אמור לזכור אותו.

לא הצלחתי.

"כן" עניתי. "עם מי יש לי הכבוד?"

-"אנחנו לא מכירים. קיבלתי את השם שלך ואני מבקש לדבר איתך. נוח לך לדבר כעת?"

למען האמת, לא ממש היה לי נוח באותה שעה, אך הסקרנות השתלטה עלי ,

והייתי חייב לדעת מי הדובר ועל מה מדובר.

"אשמח לדעת עם מי אני מדבר"

-"כפי שאמרתי לך אנחנו לא מכירים, שמי יוסף (אמר את שמו במלרע)

ואני מבקש להיפגש איתך בנושא העסק שלי. אני גר בחיפה ומבקש לתאם איתך זמן כשנוח לך"

מה כל כך דחף לך בשעה כזאת שאלתי בליבי אך לא אמרתי לו דבר.

"בשמחה אפגוש אותך. מתי אתה מגיע לתל-אביב?"

-כשתגיד לי. זה דחוף לי."

למען האמת , כעת כבר הייתי מתוח ומסוקרן, העפתי מבט ביומן וראית כי בשעה 16.00 יש לי אפשרות לפגישה ואכן קבענו לאותו יום בשעה 16.00 במשרד.

-"אני מבקש שהפגישה שלנו תהיה בארבע עיניים" הוסיף.

זה דבר שכך אני נוהג , חשבתי בליבי והסקרנות עלתה עוד שלב.

מיד בסיום השיחה, דאגתי לשריין לנו את החדר לפגישה שלנו ופניתי לסידורים שבשגרה ולהמשך היום שלי.

לקראת הצהרים , נזכרתי שוב בשיחתנו והרהרתי לי בליבי כי מעניין את מי אני הולך לפגוש

איזה סוג שלא אדם, בן כמה, מה המעיק עליו שרצה היפגש במיידי, מה מסתתר מאחורי קולו המחוספס…….

 

שעות אחר הצהרים הגיעו מהר מהצפוי, ואכן בשעה היעודה נכנס למשרד איש נמוך קומה, שיער מאפיר,

פניו חרושי קמטים, עם עיניים גדולות, חומות וחמות. להערכתי בסביבות גיל 60…

להפתעתי הוא נכנס בלווית אישה צעירה , להערכתי כבת 30, וראיתי מיד שהם קצת מהססים , לחוצים, או שלא נעים להם,

שפת הגוף של שניהם שידרה לחץ ואי נעימות, דבר שאופייני לאנשים שמגיעים לפגישה ראשונה במשרד.

במטרה "לשבור את הקרח" , קידמתי את פניהם בחיוך ולחיצת יד עם שניהם

"הי, אני דני, טוב לראות אתכם. מקווה שהדרך עברה עליכם בנעימים, ומצאתם חניה בקלות"

שניהם הנהנו בראש בחצי הסכמה , אך לא ענו לי על שאלתי.

-"שלום. שמי יוסף . וזאת דליה הבת שלי"

מעניין. מה קורה כאן- הרהרתי ביני לביני. לא אופייני שאבא ובת מגיעים יחד לפגישה.

התיישבו, הבאתי איתי קנקן מים קרים וכוסות – מה שהתברר כנחוץ לא פעם בפגישות שכאלה.

 

  • קן צרעות

-"אני מבקש שהשיחה שלנו תשמר בסודיות ואני מקווה שהגעתי לאדם הנכון" פתח יוסף מייד.הבטחתי לו כי שיחתנו תישאר ב 4 עיניים , ומיד תיקנתי "שש עיניים.." מקווה בכך לשבור את הקרח ולא במעט.

לפתע, ללא כל סיבה הנראית לעין, או ללא מילה נוספת, התחיל יוסף לדמוע. הגרון נחנק,

העיניים החומות והחמות הופצו בדמעות , הסנטר רטט

והוא אומר חצאי משפטים כמו –"אין לי כוח יותר…." , "אני לא יכול כבר…." , "עד מתי זה ימשך…"

מצב עדין וטעון, לא נעים, מביך משהו, אך מוכר לי.

אנשים לעיתים צריכים לפרוק ולהתפרק , ואחר כך מגיע רגע של שלווה .

נתתי לו להיות בהוויה שלו, וידעתי מניסיוני כי הסיפור יבוא בעוד מספר דקות.

-"תראה , אני דור 5 בארץ. הקמתי ב-10 אצבעות מוסך גדול באזור חיפה, דאגתי ודואג למשפחתי גם מהבחינה הכלכלית וגם מהבחינה הרגשית. סידרתי את הבנות עם עבודה ודירות ושני אלה הורסים לי את החיים.."

? שני אלה? מי זה "אלה" שאלתי את עצמי

לאט לאט התחיל לספר לי את תולדותיו ואת סיפור חייו, כשאני מנחה ומלוה אותו בשאלות הבהרה והכוון, והתמונה מתחילה להתבהר.

יוסף, בן 63 , דור 5 בארץ, נולד בחיפה , למשפחה מסורתית עם שורשים מהעיר חאלב שבסוריה. יוסף סיפר בגאווה כי הם מתפללים עם ספר תורה שהוברח מבית הכנסת משם.

לאחר שרותו הצבאי בצנחנים , הכיר את נעמי והם התחתנו לפני כ 40 שנה.

לזוג נולדו 3 בנות:

רחל, בת 36 (נשואה לאיציק ויש להם 3 ילדים)

מיכל, בת 34 (נשואה ליואב ולהם 2 בנים)

גלית, בת 29 (נשואה למשה ולהם בן אחד). גלית היא הבת הצעירה והיא זו שהתלוותה לאביה לפגישה.

כשיוסף דיבר על נכדיו, העיניים החומות שלו נצצו וחיוך עלה על שפתיו

-"הם התרופה שלי להכל"אמר.

-"בכל יום שישי , כל המשפחה אוכלת אצלנו ארוחת שישי ואני מתמוגג כשאני רואה את הנכדים והם קוראים לי סבא"

יוסף סיפר, כי מתוך דאגה לבנותיו ולחתניו, לקח את איציק ויואב, חתניו הבוגרים, והכניס אותם לעבודה איתו במוסך והגדיל את נפח העבודה כך שכולם יוכלו להתפרנס בכבוד.

הדבר היה לפני כחמש שנים ומאז המוסך גדל והם גם קיבלו זיכיון של אחד מיבואני הרכב המצליחים ומשמשים כנציג בלעדי באזור שלהם, "ויש לנו ים של עבודה" כדבריו של יוסף.

החתן השלישי היה בצבא קבע עד היום ולכן לא נכנס לעסק.

גלית אמרה לי כי היא זו שיזמה את הפגישה והיא גוללה בפני את הסיפור הבא:

"משה בעלי, השתחרר מהצבא בימים אלה. מחפש את עצמו. שאלתי את אבא אם יש לו מקום עבור משה בעלי במוסך. העניין הוא שמערכת היחסים בין אבא שלי ושני הגיסים שלי – נוראית , יותר מגרועה, ואני לא יודעת אם שווה למשה  להיכנס לקן צרעות הזה…."

ואוו !

ברגע אחד הכל נשבר אצלי.

כל האידיליה המשפחתית התרסקה למולי.

מסתבר כי לאחר כניסת שני החתנים הבוגרים, איציק ויואב, התחילה ביניהם "מלחמה" סמויה של אגו וכבוד, מלחמה של שליטה ומי יגיד את המילה האחרונה, מי יותר מקצועי, מי יותר מומחה ומי יותר יודע, ודעתו של מי תקבע בסוף השיחה……

שאלתי את יוסף :"כמה זמן זה נמשך ככה?"

הוא לא ענה והעיניים הוצפו בדמעות

גלית אמרה לי :  "זה כבר 4 שנים ככה"

"4 שנים ?? שמעתי נכון??" שאלתי

שניהם הנהנו בראש

-"ואתה יודע משהו" אמר יוסף , "לא איכפת לי מהעבודה. יש לנו עבודה ברוך השם. אבל כשהם באים לארוחת יום שישי אצלי בבית , לקבלת שבת,  וכל אחד יושב בקצה השני של השולחן ולא מעבירים ביניהם מילה ולא מחליפים מבט אחד – זה אוכל אותי. אין לי כבר כוח לזה. איזה דוגמה הם נותנים לנכדים שלי?? וזה גם בעבודה ככה. מה יהיה הסוף??"

והדמעות לא מפסיקות…

וכך המשיכו השניים וגוללו בפני סיפורים ואירועים לא נעימים מחיי היום יום, מחי משפחה שנהרסת בגלל משחקי אגו.

למשל:

כשמגיע רכב למוסך , יואב מקבל אותו כי הוא אחראי על מחלקת פחחות, וכשהרכב מוכן לצבע, (מחלקה עליה אחראי איציק) – הם לא מדברים בינהם ומעבירים את הרכב ללא החלפת מילה ביניהם , או גרוע מזה , ע"י אחד העובדים.

 

והפעם גם גלית החלה לדמוע ואומרת לי:

 

-"מה אני אמורה לעשות כעת? להגיד למשה בעלי להיכנס לשם? הם יהרגו גם אותו.

מה עושים?"

 

  • כמו חבית חומר נפץ

נסעתי למוסך בחיפה.נפגשתי עם כל האנשים שעובדים במוסך, פגישות אישיות כשהבטחתי להם כי תוכן שיחתנו נשמרת בסודיות,

ולאט לאט התחלתי לייצר תמונת מצב אובייקטיבית של מערכות היחסים במוסך ומחוצה לו.

ביקשתי להיפגש גם עם שתי הבנות האחרות , נשותיהם של יואב ואיציק וגם עם אשתו של יוסף.

התחלתי לחבר את כל הפאזל המורכב הזה, ואכן הוא היה מורכב מהרבה מאוד אמוציות, תחושות ורגשות שנוצרו והתווספו עם השנים, וכל אירוע וכל דבר הקפיץ שם את כולם.

התחושה שלי הייתה שאני מתהלך במוסך כמו בתוך חבית של חומר נפץ שכל מילה יכולה לפוצץ הכל.

אגב , זו גם תחושת  שני החתנים ולכן הם מעדיפים לא לדבר על הנושא הזה בכלל.

 

  • מה עושים????

לאחר שנפגשתי עם כל ה"שחקנים" , הבנתי כי שיחה עם כל אחד בנפרד על תובנות ובניית מערכות יחסים מחודשת, לא זה הפתרון ושיחה כזו לא תעזור לי.חייבים לפרוק את כל המתח ואת כל הכעסים שהצטברו בשיחה של כולם.

מי זה כולם? המשפחה המורחבת או המצומצמת.

 

גם אם אני מקבל הסכמה של כל אחד מה"שחקנים" במשפחה לתהליך – באותו רגע שהם ישבו יחד לשולחן – הם ממשיכים  את משחקי האגו שלהם, ומשפטים כמו: אני מבין שאני משלם מחיר יקר על ההתנהלות שלי – אבל שהוא יגיד לי קודם, ושהוא יעשה לי ככה, ושהוא….. אני בסדר.ואז, גם אם כל אחד חושב שהוא לא צודק, הלחץ הסביבתי וההרגלים –חזקים מכל דבר.

 

אם קורה דבר שכזה –זה יכול להרוס וליצור קיבעון בדעתו של כולם.

 

בניתי תהליך עם הפעלה ומשחק של שיתוף פעולה, רציתי להראות להם תוך כדי משחק מה קורה כשאין שיתוף פעולה , כיצד כל אחד רואה את הדברים מנקודת מבט שלו, שהיא נקודה אישית לחלוטין, ולעיתים קרובות –  ללא קשר למציאות הפיזית, מציאות העובדות.

בתוך התהליך יצרתי גם הבחנה בין עולם של דעות אישיות ועובדות מציאותיות.

עם כל התהליך הזה – יצאתי לדרך

קבענו יום שבו אני מגיע למוסך (הבית שלהם) ואמרתי להם כי אנחנו נתכנס לישיבה ארוכה של כ 6 שעות !

כמובן שמיד קפצו ואמרו כי הם לא יכולים להשתחרר מהעבודה לכל כך הרבה זמן, ומה פתאום לבזבז זמן עבודה על כל מיני שטויות שבמליא זה לא יעזור…..

התנגדויות ופחדים הם מנת חלקי ביום יום. אני רגיל לזה.

 

 

  • עד שיצא עשן לבן

נסעתי שוב לחיפה.

התמקמתי בשעה 0830 בחדר הישיבות במוסך. הוצאתי 3 חוברות עבודה.

הכנתי לוח מחיק,

הודעתי לפקידה כי אנחנו נכנסים בשעה 0900 לישיבה עם יוסף, יואב ואיציק.

במהלך הפגישה ועד לסיומה,  אסור לאף אחד, לאף אחד!,  להפריע ו/או להיכנס לחדר.

אנחנו גם מנתקים טלפונים ולא נהיה זמינים .

אני זוכר את מבטי הפחד והתמיהה של הפקידה ( גם היא מטילה ספק בהצלחת התהליך?)

התחלתי את התהליך כשכל אחד מהם יושב בפינת החדר.

יצרתי לאט לאט , במלאכת הרכבה מיוחדת ומחושבת מראש לפרטי פרטים, את ההבנה כי רק מבנה מלוכד ומחובר שפועל מתוך שיתוף פעולה יביא להם את ההצלה שהם כל כך רוצים בה.

ישבנו בחדר הישיבות עד השעה 15.30

כשהיינו רעבים – הזמנתי דרך הפקידה שתי פיצות משפחתיות.

כשהגיעו הפיצות היא רצתה להכניס אותן פנימה. לא אפשרתי לה והכנסתי אני את פיצות לחדר על מנת שהם לא יצאו מהחדר, ועל מנת שהיא לא תיכנס ושלא תשבר רוח ההסכמה וההבנה שנוצרה , ע"י הערה צינית או מילת אגו כלשהי.

בידוד מוחלט.  "עד שיצא עשן לבן".

בסיום התהליך בשעה 15.30 שני החתנים התחבקו, בכו גם הם ,

יוסף חייך והיה מאושר.

הם החליטו כי כל אחד מהם ייתן סכום כסף זהה והם יעזרו למשה לפתוח מוסך של עצמו, והם גם יפנו אליו עבודה.

 

* * * *

עברו חודשיים ואני מקבל שיחת טלפון באחד מימי ראשון בשעה 0730 בבוקר.

על הקו – נכון , יוסף מחיפה:

-"אתה יודע, מעבר לכל דבר , ומעבר לכך שהחתנים שלי מדברים בעבודה, ומתכננים את זרימת העבודה במסך, ומעבר לכך שהאווירה במוסך הפכה להיות כייף –  ההצלחה הכי גדולה שלך היא שהחתנים שלי יושבים אחד ליד השני בארוחת שישי ומספרים בדיחות. אתה יודע כמה זמן לא שמעתי צחוק בבית שלי"

הפעם – אצלי נחנק הגרון מדמעות……

     

  • מה גרם לשינוי אצל החתנים?
  • מה למדה המשפחה מהתהליך?
  1. לעיתים נראה לנו כי מתייחסים לעובדות כאילו הן "גזרת גורל" : מילים כמו "ככה זה" , "מה לעשות", "זה מה שיש"…. אלו מילים שמעידות על קורבנות ועל השלמה עם מצב מסויים למרות שהמחיר שם הוא מאוד כבד.

ככה הרגישו בכל יום עבודה שני החתנים: לאות, עייפות, שחיקה, כעס, עד שיש רגע מסויים שבו הם אומרים "די!". "עד כאן". באותו רגע הייתי שם.

  1. המחיר של הברוגז הוא כבד ומעיק, צריך רק לרגע אחד לוותר על האגו – לשים אותו לרגע אחד בצד, ובתמורה לקבל חיים שלווים, חיי שותפות והרמוניה הם חיים משתלמים:

לשאול ולברר מה הצד השני רוצה, לראות מה כדאי לי בתוך זה , להסביר ולהבהיר , לייצר תקשורת כל הזמן. לדבר , לדבר, לדבר. כל הזמן.

  1. מאחורינו יש משפחה. אנחנו לא לבד בעולם הזה. מה שהילדים שלנו יראו אצלנו- הם יחקו ויעשו בעולם שלהם. כהורים אנחנו צריכים להוות עבורם דוגמה. כמו שיוסף מהווה דוגמה לחתניו, החתנים צריכים לתת דוגמה לילדים שלהם.

 

ומשהו לסיום:

שת"פ ומערכות יחסים לוקח רגע הרוס ושנים לבנות. בואו נהפוך את המשפך:

כמה פעולות קטנות שאני ממליץ לכם לעשות כבר כעת:

  1. עצרו רגע. תחשבו עוד רגע: מי האנשים שאיתם אתם לא מדברים מזה זמן רב ו/או במצב של מתיחות? תרשמו את שמותיהם.
  2. זוכרים מתי רבתם איתם לאחרונה? זוכרים מה הסיבה?
  3. תהיו אתם ה"גדולים" – תזמינו אותם לכוס קפה ותשאלו אם נוח להם במצב הקיים? אם לא – מה צריך לקרות?
  4. את הצעד הראשון כבר עשיתם. כעת אין להם ברירה….
  5. שפרו מערכות יחסים ותאריכו ימים……

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Optionally add an image (JPEG only)