כמרצה מתנדב בשרות בתי-הסוהר (שב"ס)

הוזמנתי לחגיגת מתנדבים שנערכה בכלא דקל ב"ש.

הייתה הופעה חגיגית של כל הסוהרים, כלאים גונדרים וכד'

והייתה גם הצגה.

ההצגה נקראת "מלאך עם תסמונת דאון" בו מופיעים שני אחים:

עופר ודקל שיקרצי.

עופר האח הגדול – שחקן, דקל האח הצעיר – שחקן הלוקה בתסמונת דאון.

במהלך ההצגה, עולה על הבמה דקל, פונה אל הקהל ושואל:

"חברים – מי כאן מאושר?"

שקט דממה בקהל.

"חברים – אני חוזר כי אולי לא הבנתם – מי כאן מאושר"?

שקט דממה.

"למה אני שואל אתכם" – ממשיך דקל, "כי לפני כמה ימים שאלתי את עצמי אם אני מאושר. אף אחד לא היה בבית אז עמדתי מול המָרְאַה, בבית, הסתכלתי על עצמי ואמרתי לעצמי – דקל! אני מאשר אותך! ומאז אני מאושר"

שקט דממה.

"מי עוד חושב שהוא מאשר את עצמו" שאל דקל

בתוך השקט והדממה התחלתי לזוז בכסא והסתכלתי סביבי. ראיתי אנשים מזילים דמעה.

גם אני הזלתי דמעה. בכיתי.

עלי. לא על דקל.

קיבלתי שיעור לחיים!!

שאלה לי אליכם – האם אתם מאושרים?

האם אישרתם את עצמכם, לעצמכם?