תשמעו ספור.
תשמעו טוב !
לפני מספר שנים, כשעבדתי עם חברת אופנה גדולה, נכנסתי למחסן שלהם והייתי המום מהסדר והארגון של מחסן המוצרים המוגמרים וגם ממחסן המשלוחים
בעודי הולך בתוך המחסן עם המנכ"ל, דרכתי על קולב ושברתי אותו (במשקל שלי…)
כשהסתכלתי שוב, ראיתי כי הרצפה כולה "מרוצפת" בעשרות אם לא מאות קולבים שזרוקים שם.
התכופפתי וכשהרמתי את הקולב ראיתי כי המנכ"ל מסתכל עלי במבט מוזר.
"מה קרה" שאלתי.
"את זה – להתכופף ולהרים קולבים – את זה אתה יכול ללמד את האנשים שלי?", והוסיף : "הכסף שלי זרוק פה על הרצפה". "כל קולב עולה לי כסף"
הלב שלי נחמץ. נשרף. ראיתי על פניו את הייאוש והכאב שלו.
"לא עוזר לי שום דבר" – הוא אומר-  "הפה התייבש לי מרוב הסברים, צעקות, תחנונים,
 – כלום. זה כסף זרוק ממש".
שימו לב! הרבה פעמים הפתרון נמצא בכאב עצמו.
"שב בצד, תצפה בי, ואל תתערב" אמרתי למנכ"ל.
הוצאתי מהכיס מטבע של 5 ₪ וזרקתי את המטבע על הרצפה בין הקולבים, ועמדתי בצד.
העובד הראשון שעבר שם, התכופף והרים את המטבע.
הוא לא הרים שום קולב! רק את המטבע של ה 5 ש"ח !!!
אספתי את כל העובדים וסיפרתי להם על המקרה.
העברתי להם הרצאת מוטיבציה מכל הלב והנשמה עם ערכים ותובנות הסברתי כי כל קולב זה כסף זרוק.
נראה לי שהם הבינו, ואני הבנתי כי רק התוצאות ידברו .
במקביל יצרתי מתקן לאיסוף קולבים ככה שיהיה להם "בית", לקולבים המשומשים.
ועוד – בסוף כל יום ביקשתי מהאחראי במקום לדווח לי כמה קולבים יש במתקן.
הוא לא ידע לשם מה הבקשה. אני קיבלתי הבטחה מהמנכ"ל לעשות באותו סוף שבוע "על האש" לכל העובדים.

מאיפה התקציב? התקציב – מספירת הקולבים שבמתקן…
מאז אין קולבים על הרצפה.
רוצים גם אתם "לשבור תקרות זכוכית"?