גם אתם מנהלים דו-שיח כזה עם עצמכם?:

" די ! אני כבר לא יכול יותר ! "
" אני ממש רוצה שינוי"
" אני חייב לעשות משהו בנושא ! "
" זהו ! "
וכעת ? מה קורה כעת ? מה באמת אנחנו עושים ?
בדרך כלל לא עושים כלום.
ע"פ מחקרים – אצל רוב האנשים המצב די דומה.
מה הסיבה?
למה אנחנו חוסמים את עצמנו?
כי :

• כבר היינו כאן !
• מכירים את המצב !
• כלום לא ישתנה !
• כלום לא ישתנה !
• מי שאומר לי מה לעשות – זה טוב עבורו !
• אני אחר ושונה !
• אני צריך משהו מיוחד !
• פחד !

רשימה שלמה של תרוצים…. כנראה שגם אנחנו נדבקנו ב"תרצת נפוצה"

שימו לב: בכל החסמים הללו , יש בסוף המשפט – סימן קריאה !
כשאנחנו שמים סימן קריאה זה חד! מוחלט! ככה זה! אין אפשרות נוספת!
תחשבו על פקודות בצבא: בוא! לך! קח! גש! תן!
מי אוהב פקודות?  אף אחד……..
הפרדוקס הוא שגם אנחנו בתוכנו לא אוהבים "פקודות" על מה שאנחנו אמורים לעשות.
וזו הסיבה שאנחנו לא זזים.
זו הסיבה שאנחנו תקועים. הרבה זמן, למרות שאנחנו יודעים מה הפתרון.
מה עושים? 

קבלו טריק/פטנט/שיטה/פתרון:
קחו דף ותכתבו רק משפטים שיש בסופם סימן שאלה:
מה עוד אפשר?
מה עוד אני יכול?
מי מיכול עזור לי?
למי אפשר לפנות?
איך כן אפשר?
מה עוד אני צריך?
מתי אפשרי לי?
עם מי אני יכול לדבר?

יתכן ונקבל את התשוב על משפט אחד או שניים מהנ"ל,
והתשובה תניע אותנו לפעולה הבאה….
ראו זה פלא:
כשאני רק חושב בסימני קריאה ותקוע, עם סימני השאלה אני עושה וצועד קדימה
אז כעת יש לנו לפחות דרך אחת ( או יותר ) לצאת לעשייה.